תקציר:

התחננתי לאלוף שייתנו לנו לעשות משהו חוץ מלהסתתר מחוליות הנ"ט של חיזבאללה. כנראה אמרתי משהו רגיש, כי האלוף הישיר אליי מבט רציני ביותר. "תקשיב לי טוב", הוא אמר, "אתם חייבים להתחבא כמו עכברים כדי שתוכלו להילחם כמו אריות". אבל בתוכי ידעתי היטב – מי שמחביא אריה, בסוף יילחם כמו עכבר. כשרס"ן גולן קריגר הזהיר את מפקד הגזרה שהפקודות שקיבל אינן מאפשרות לו לעצור מחבלים שחודרים דרך גדר ההפרדה לשטח ישראל, המפקד משך בכתפיו. היה זה רק רגע אחד מתוך רבים ב־13 שנות שירותו שבהם הבין גולן עד כמה צה"ל החזק עוצם את עיניו. את ההימנעות מחיכוך עם האויב, את חוסר האמון בכוחות היבשה ואת ההתמכרות לשקט בכל מחיר פגש גולן בכל גזרה שעליה הופקד. רק במהלך מלחמת חרבות ברזל, שבה נפצע, התעוור לזמן מה וחזר ללחימה, הבין שהצבא שב סוף סוף למלא את ייעודו. הספר הזה הוא עדות מגוף ראשון של מי שראה מדי יום, לאורך העשור שקדם למלחמה, את הקונספציה – עוד לפני שהציבור כינה אותה כך. זוהי קריאה לתיקון שמגיעה מדור הלוחמים ששילמו בדם את מחיר העיוורון, אך גם חוו על בשרם את עוצמת הגבורה, היצירתיות והאומץ של מלחמת חרבות ברזל, והבינו שאפשר גם אחרת. זהו סיפור אישי־לאומי שמוכיח כי לעיתים ביקורת היא הבעת אמון עמוקה ביכולת לתקן. ● מדוע הסתובבו קצינים בכירים בג'ינס וטי־שירט בגבול הצפון? ● כיצד השיב ראש אמ"ן לטענות על הירדמות צבא היבשה? ● למה החלו פתאום שמונה טנקים לדהור בכביש 6? ● מה החזיק את גולן כשנכנס לתוך נמ"ר עמוס הרוגים? גולן קריגר הוא סמנכ"ל בחברת סחר בין־לאומי ובוגר קורס מג"דים במילואים, בעל תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני במנהל עסקים. גר ביישוב עלי זהב, נשוי ליפעת ואב לארבעה. -- מהכריכה האחורית